איך שילמו בכסף לפני המצאת המטבע?

שקל כסף

הכתוב בבראשית כג מספר שאברהם קונה מעפרון החיתי את שדה המכפלה והמערה אשר בתוכו כדי לקבור את שרה, אשתו המנוחה. תשובתו הראשונה של עפרון היא שאברהם יכול להשתמש במערה בחינם, אולם יכול להיות שאלו רק דברי נימוס שהעידו על כבוד כלפי אברהם. כאשר אברהם מצהיר בפירוש על רצונו לקנות את החלקה בכסף, עפרון נוקב מחיר:^[1]

^{בראשית כג:יד} וַיַּעַן עֶפְרוֹן אֶת אַבְרָהָם לֵאמֹר לוֹ. ^כג:טו אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה הִוא וְאֶת מֵתְךָ קְבֹר. ^כג:טז וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל עֶפְרוֹן וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹבֵר לַסֹּחֵר.

הורביץ (2000) מסביר את פירוש הביטוי עֹבֵר לַסֹּחֵר:

הפירוש המילולי של הביטוי הוא "כסף (מתכת)/רכוש נייד", והוא נועד לתאר רכוש סחיר בעל ערך מסחרי שווה ומוכּר בכל המקומות.^[2]

הביטוי שֶׁקֶל כֶּסֶף פירושו מידת משקל מסוימת של המתכת 'כסף'. במידות של ימינו השקל שווה ערך ל־11.33 גרם (חישוב שנעשה על בסיס אבני משקל מיהודה מן המאות ה־8-7 לפני הספירה). תשלום בשקלים היה דרך נפוצה לשימוש במתכת הכסף עד שבתיאורים מקראיים אחרים של תשלום בכסף הוא מובן מאליו, והמקרא מזכיר את מספּר הכסף בלי לציין מה מונה המספר:

^{בראשית כ:טז} וּלְשָׂרָה אָמַר הִנֵּה נָתַתִּי אֶלֶף כֶּסֶף לְאָחִיךְ הִנֵּה הוּא לָךְ כְּסוּת עֵינַיִם לְכֹל אֲשֶׁר אִתָּךְ…

^{בראשית לז:כח} …וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף…

תשלום במתכת הכסף הוא אמצעי התשלום הנפוץ ביותר הן במקרא והן גם במקורות קדומים אחרים כמו תעודות ומסמכי מס מן העיר אוגרית. גם מטמוני כסף שנתגלו בחפירות ארכיאולוגיות שנערכו בישראל הצביעו על המרכזיות של אמצעי התשלום הזה בכלכלה הקדומה של הלבנט.

מטמוני כסף

במהלך מאה שנים של חפירות ארכאולוגיות בארץ ישראל נמצאו יותר משלושים מטמוני כסף בגדלים משתנים. כאשר מטמונים מעין אלו התגלו לראשונה (למשל בתל גזר, פורסם ב־1912 על ידי מקאליסטר), הניחו החופרים כי מצאו בית יוצר של צורף כסף, ושחתיכות הכסף היו חומר גלם עבורו ליצירת תכשיטים או חפצי יוקרה אחרים. אך ככל שמטמוני כסף כאלו המשיכו להתגלות, התברר כי הכסף שימש אמצעי תשלום.

מטמוני הכסף פזורים לאורכה ולרוחבה של ישראל (תצלום 1) ומתוארכים לתקופות הברונזה והברזל, החל משנת 2000 לפני הספירה  לערך ועד למאה ה־6 לפני הספירה שבה החלו להופיע המטבעות. בדרך כלל אוחסנו חתיכות הכסף בכלי חרס ובמקומות רבים הוטמנו תחת רצפה עשוית אדמה.

צרור הכסף

במספר מטמונים אוחסן הכסף בתוך צרורות בד. בעקבות השיתוך (קורוזיה) של הכסף הבד נתקע ונשזר בתוך המתכת ה"חלודה" והצליח לשרוד אלפי שנים (תצלום 2א).

העדות לשימוש בצרורות בד לאחסון פריטי כסף מתאימה לביטוי המקראי "צרור כסף", דהיינו חבילה (מילולית "עטיפה") של כסף.

לדוגמה, כאשר אחי יוסף שבים הביתה עם התבואה שקיבלו במצרים:

^{בראשית מב:לה} וַיְהִי הֵם מְרִיקִים שַׂקֵּיהֶם וְהִנֵּה אִישׁ צְרוֹר כַּסְפּוֹ בְּשַׂקּוֹ וַיִּרְאוּ אֶת צְרֹרוֹת כַּסְפֵּיהֶם הֵמָּה וַאֲבִיהֶם וַיִּירָאוּ.

דומה לזאת במשלי ז, כאשר האישה הפתיינית מספרת שבעלה יצא מן העיר:

^{משלי ז:כ} צְרוֹר הַכֶּסֶף לָקַח בְּיָדוֹ לְיוֹם הַכֵּסֶא יָבֹא בֵיתוֹ.

כאשר הנביא חגי (א:ו) מעוניין ליצורי דימוי של אנשים המאבדים את עושרם באותה המהירות שבה צברו אותו, הוא כותב על אנשים שמכניסים את משכורתם אל "צְרוֹר נָקוּב",^[3] כלומר עטיפה שיש בה חורים. חגי בכלל לא צריך להשתמש במילה "כסף" – השימוש במילה "צרור" מובן היטב לקורא.

כסף חתוך

ברבים ממטמוני הכסף נמצאו יחד עם חתיכות שבורות של תכשיטים גם מטילי כסף בתצורות שונות, וכן "מטילים חתוכים", הידועים גם כ"כסף חתוך" (hacksilver או Hacksilber באיות גרמני. ראו תצלום 3). כסף חתוך פירושו מטיל כסף שנבצע במכוון על ידי איזמל כדי שיתאים למשקל הנדרש לרכישה מסוימת.

חלק מהמטילים עוצבו בצורת סליל ארוך (מעוגל או מרובע, על פי תבנית), אבל הצורה הנפוצה ביותר הייתה מטיל כסף שטוח ולא סימטרי ובעל קצוות מעוגלים, כזה שקרוב לוודאי הוכנה על מצע פשוט וחלק.

חלק מחתיכות הכסף שנמצאו במטמונים היו זעירות ביותר. החתיכה הקטנה ביותר שנמצאה שוקלת פחות מחצי גרם. חצי גרם שווה בערך לגֵרָה אחת של ממלכת יהודה,^[4] וככל הנראה אי אפשר היה לשקול אותה כיחידה בודדת באמצעות אבני המשקל הנפוצות בתקופה זו.

האם בצע כסף פירושו כסף חתוך?

התפוצה הרחבה של הכסף החתוך במטמוני הכסף הכנעניים והישראליים עשויה להעניק לנו פירוש חדש לפסוק סתום בשירת דבורה. בתיאורו את הקרב מספר הכתוב כי הלוחמים לא לקחו שום ביזה:

^{שופטים ה:יט} בָּאוּ מְלָכִים נִלְחָמוּ אָז נִלְחֲמוּ מַלְכֵי כְנַעַן בְּתַעְנַךְ עַל מֵי מְגִדּוֹ בֶּצַע כֶּסֶף לֹא לָקָחוּ.

מה בדיוק פירוש המילה "בצע" בהקשר הזה? למילה הזו כמה משמעויות שונות בעברית מקראית. כאן נתייחס לשתיים מהן:

1. לשבור או לנתק,
2. להרוויח באופן לא חוקי, או לחשוק ברווח שכזה ("תאב בצע").

רוב המתרגמים והמפרשים מזהים במילה את המשמעות השנייה, ומציעים כי כוונת הביטוי היא משהו כמו "ביזת כסף" (NJPS, NRSV).^[5] בה בעת  אחרים מציעים כי מקור הביטוי במשמעות הראשונה, מלשון שבר. בלשונה של יאירה אמית, "מקור הצירוף 'בצע כסף' בשלב קדום של שימוש בחתיכות כסף, שנבצעו מגושים גדולים לצורכי תשלום."^[6]

פירוש הפסוק הוא, אם כך, "לא לקחו חתיכות כסף ". למעשה, מתוך השורש הערבי פצ'צ' (فض) שפירושו שבירה או פתיחה של משהו נגזרת  אחת המילים בערבית למתכת הכסף – פִצַ'ה (فضة). המשמעות המילולית של המילה היא "שבורה לחתיכות".^[7]

גם הקשר שבין הביטויים "תאב בצע" ו־"בצע כסף" אינו מקרי. מאז ומעולם היה קשר בין כסף לחמדנות וזיוף, והתיעוד הארכאולוגי ממחיש זאת היטב (כפי שנראה עוד מעט).

איך התבצע התשלום בכסף

בידינו עדויות ארכיאולוגיות לייצור כסף החל מהאלף הרביעי לפני הספירה. לפי כתבים בכתב יתדות ניתן ללמוד כי בתחילת האלף השלישי לפני הספירה כבר שימשה מתכת זו כאמצעי תשלום עיקרי באשור. מצב זה נמשך יותר מאלפיים שנה והפסיק עם המצאת המטבע, במאה ה־7 לפני הספירה.

במהלך כל התקופה הזו היה ערכו של הכסף גבוה במיוחד. חצי גרם כסף היה שווה ערך למשכורת יומית של פועל. בה בעת ערך השוק של הכסף כמעט לא השתנה במהלך השנים. שתי התכונות הללו הפכו את מתכת הכסף למתכת היקרה הנפוצה ביותר לשימוש מסחרי. אופן השימוש בבצעי הכסף היה דומה לאופן השימוש של המטבע לכשיומצא: הן ייצגו ערך כלשהו שאפשר היה להחליף בטובין. בצעי הכסף נבדלו ממטבעות בכך ששויין הוערך לפי משקל.

בצעי כסף לא היו החפצים היחידים בהם השתמשו באופן זה. גם מתכות יקרות אחרות כמו זהב ונחושת שימשו אמצעי תשלום, ובעסקאות יותר יומיומיות – גם דגנים.

1. תקופת הברונזה התיכונה והמאוחרת (~1200-2000 לפני הספירה): יציבות ומסחר מבוסס מלוכה

השוואה בין מטמוני כסף שונים מתקופות שונות מלמדת אותנו על התפתחות כוללת במסחר באמצעות מתכת הכסף לאורך השנים.

המטמונים הראשונים, בתקופות הברונזה התיכונה והמאוחרת, מטמוני הכסף:

1. הורכבו בעיקר מחתיכות שבורות של תכשיטים ואצדעות (צמידים).
2. אוחסנו בעיקר בתוך צרורות בד – והסיבה אינה ברורה. יכול להיות שצרירת הכסף הייתה סימן כי הכסף כבר נשקל עבור צורך או תשלום מסוים; לחלופין ייתכן שזו הייתה פשוט דרך נוחה לאחסן את הכסף.
3. נמצאו בעיקר במקומות ציבוריים כמו מקדשים או ארמונות.
4. מאופיינים באיכות גבוהה, כלומר אחוז הכסף בחתיכות היה גבוה מאוד, והכסף היה ככל הנראה טבעי ולא מערבוב או מסגסוג.

בתקופות הללו מרבית הפעילות המסחרית נעשתה על ידי שכבות האליטה ובזיקה לארמון המלך, לעיתים גם בצורה של "חילופי מתנות". נראה שלכסף המסחרי לא נתקבעה עוד צורה סטנדרטית. בחלק מהמטמונים, כמו למשל באלו מתקופה הברוזנה המאוחרת בתל אל־עג'ול, נמצאו מטילי כסף בצורת אצדעות (צמידים).

2. תקופת הברזל I (~1000-1200 לפני הספירה): עידן של כאוס

בתקופת הברזל I התמונה משתנה לחלוטין. על אף שהמטמונים עדיין כוללים חתיכות תכשיטים שבורים צרורות בבד, מרביתם נמצאו במרחבים פרטיים והכסף שבהם לא איכותי או טהור ומכיל אחוזים ניכרים של נחושת. איך נוכל להסביר את השינוי הזה בשימוש במתכת הכסף?

סוף תקופת הברונזה ידוע מבחינה היסטורית וארכיאולוגית כתקופה של קריסה.^[8] התקופה מאופיינת בכמה משברים גדולים: האימפריה החיתית הכבירה נעלמת לחלוטין, מצרים מוותרת על השליטה בכנען ושבה פנימה אל גבולותיה ועוד. תקופת הברונזה המאוחרת אופיינה במערכת מסחר בינלאומית מסועפת ורחבה. עם הקריסה של התקופה נעלמה המערכת הזו, וכל מדינה נדרשה לשקם את עצמה כמיטב יכולתה.

בישראל התאפיינה תקופת הברזל I בריכוז של אוכלוסיה גדולה יחסית ששלטה בשדרת ההר המרכזית, בעוד הפלישתים שולטים בחוף הדרומי של הים התיכון והפיניקים בחוף הצפוני. בניגוד לתקופת הברונזה התיכונה והמאוחרת בה היו נתונים המלכים המקומיים השונים למרותה של מצרים, בתקופה הזו לא היה שלטון אזורי מרכזי. מנהיגים מקומיים, ראשי שבטים או מלכים זעירים החזיקו בכוח.

היעדרו של שלטון חזק לאורך תקופת הברזל I יחד עם ההתמוטטות של רשתות המסחר הימיות שגרמה למחסור באספקת הכסף (אין מחצבים טבעיים של כסף באזור הלבנט), מסבירות בפשטות את השינוי הגדול שהצגנו לעיל, כלומר הירידה בטוהר ובאיכות של מתכת הכסף. הייתה זאת תקופה בה בתמנע ובפיינן ייצרו נחושת בכמויות גדולות, ולכן בכדי לאפשר מסחר בכסף, הוא עורבב עם נחושת מקומית. ניכר על פי ההרכב של הכסף במטמוני התקופה, שהייתה הוספה מכוונת של נחושת לכסף באחוזים גבוהים. ייתכן ומדובר ברמאות, בהעדר שלטון מרכזי, לא היה פיקוח על איכות הכסף. אולם גם שהייתה זו החלטה מושכלת של חברה שהיה חסר בה כסף זמין (בדומה לאינפלציה שמתקיימת בעולם המודרני).

חשוב לציין כי הוספת נחושת לא משפיעה בצורה ניכרת על צבע הכסף. כסף מהול בנחושת (עד אחוז מסויים) דומה לכסף טהור ונוצץ. הנחושת מתגלה לעין רק כאשר מתחילה הקורוזיה, שכן נחושת מפיקה חלודה ירוקה ואילו כסף משחיר. בדיקות מעבדה של בצעי כסף שנמצאו צבועות בקורוזיה ירוקה אישרו שאכן מדובר בבצעי כסף שעורבב עם נחושת. למשל, הבצעים במטמון הכסף מן המאה ה־11 שבתל כיסון, אתר פיניקי בצפון רצועת החוף ליד עכו של ימינו, היו מהולות בנחושות (תצלומים 2א, 2ב).

כל הכסף במטמון הזה נשמר בצרורות, וכפי הנראה היו הצרורות הללו חתומים בחותמות חימר.^[9] הפרט הזה אומר דרשני, שכן כמה מן החוקרים הניחו כי השימוש בחותמות לצרורות נועד להעביר את המסר כי הקונה ערב לטוהרו של הכסף. אם כן או שההסבר הזה שגוי או שבתקופה המדוברת נחלו החותמות הרשמיים הללו כישלון חרוץ במילוי תפקידם.

3. מטמוני כסף בתקופת הברזל II (~586-1000 לפני הספירה)

בתקופת הברזל II השתנה המצב הפוליטי והכלכלי באזור. הפלישתים עדיין שלטו ברצועת החוף הדרומית, אולם רצועת החוף הצפונית ושדרת ההר המרכזית נשלטו כעת על ידי ממלכות ישראל ויהודה. רצועת החוף שמצפון לממלכת ישראל (בתוך גבולות ישראל המודרנית, צפונית לתל דור של ימינו) נשלטת על ידי מדינות פיניקיות חזקות ועשירות (צור וצידון). על כן מטמוני הכסף מן התקופה גדולים יותר, ומלמדים כי המתכת הזו זרמה אל האזור בכמויות גדולות הרבה יותר במשך התקופה הזו.

אחד מן המטמונים הללו נמצא בדור, עיר פיניקית שהייתה חלק מהנוף הישראלי באותה התקופה. נמצאו בה יותר מ־8 קילוגרמים של כסף. מטמון אחר של כסף מאותה התקופה נמצא בהרי יהודה, תחת בית הכנסת ביישוב אשתמוע של ימינו, ובו נמצאו יותר מ‏־25 קילוגרמים של כסף חתוך וחתיכות תכשיטים. המטמון מתוארך למאה ה־8 לפני הספירה על בסיס הטיפולוגיה של הפכים והכתובות שעליהם.

חשוב לציין כי בתקופה הזו פוסקת מהילת הכסף בנחושת. כמו כן נדיר השימוש בצרורות ובחתיכות תכשיטים. את מקומן תפס הכסף הבצוע שנעשה דומיננטי בתקופה הזו (תצלום 3).

מדוע כל כך הרבה בצעים קטנים של כסף

הכסף הבצוע נמצא בגדלים משתנים במטמונים השונים, אולם בכל אחד מן המטמונים מן התקופה אנו מוצאים שפע של חתיכות קטנות השוקלות פחות מחצי גרם (תצלום 4).

חוקרים ניסו למצוא הסבר למגוון החוזר של גדלים של הבצעים הקטנים הללו, אולם עד כה קיימת הסכמה שהחלוקה לגדלים אקראית. יתר על כן, קשה לדמיין כי הבצעים הקטנים הללו שימשו באותה הצורה של "כסף קטן" של ימינו, שכן הם בעלי ערך אך קטנים ביותר ועשויים להיאבד בקלות.

סביר יותר כי הימצאותן של הבצעים הקטנטנים הללו קשור בערך הגבוה של הכסף. הכסף כזכור הוערך על פי משקל, והסוחרים שמרו לעצמם מגוון של בצעי כסף בגדלים שונים על מנת שיוכלו לשקול כמות מדויקת של כסף אל מול המחיר הנקוב על פי משקל, שהרי אפילו גרם או שניים עשויים להוות הבדל חשוב.

מדוע כסף בצוע?

הרצון לפתור את בעיית הזיופים הוא כנראה שגרם לכסף הבצוע להפוך לשיטת התשלום הנפוצה של התקופה. כאשר לקוח רצה לרכוש דבר מה, קרוב לוודאי שהסוחר עצמו בצע חתיכה מן הכסף על מנת לבדוק אותה. אי אפשר היה לשלם בצרורות שכן כסף בצוע משמעו שהכסף נבדק תדירות ואי אפשר היה לשקול ולצרור אותו מראש.

כסף היא מתכת רכה יחסית וערבובה עם נחושת מקשה אותו יותר. סוחר מיומן יכול להבחין בין כסף מהול ובין כסף טהור על ידי ההתנגדות שחש כאשר חתך את המתכת באיזמל. למעשה כאשר בוחנים לעומק את המטמונים (למשל תצלום 3) אפשר לראות בחלק מהחתיכות כמה וכמה חיתוכי איזמל קטנים בכמה וכמה זוויות. גם תכשיטים שבורים שימשו אמצעי תשלום וגם הם נחתכו מפעם לפעם (תצלום 5). אולם נראה כי המטילים החתוכים היו אמצעי החליפין המועדף יותר.

סוף תקופת הברזל והסוף למטמוני הכסף

על פי ההשערה המקובלת המצאת המטבע התרחשה בלידיה (מערב טורקיה של ימינו) בסוף המאה ה־7 לפני הספירה. עם זאת המטבע הגיע לחלק הדרומי של הלבנט מאוחר יותר, בתחילת התקופה הפרסית (המאה ה־6 לפני הספירה). לא נמצאו מטמוני כסף בארץ מתקופה כלשהי לאחר שמטבעות נכנסו לשימוש.

אף על פי כן, נראה כי הרגלים ישנים לא משתנים כל כך בקלות – חלק מהמטבעות הראשונים באזור נמצאו בצועים. בתחילת הדרך לא הבינו התושבים את מערכת המסחר החדשה לאשורה; הם לא הכירו בערך המטבע כמטבע אלא סחרו בו על פי ערכו המשקלי של המתכת, ובצעו את המטבעות על פי הצורך.,. חלף זמן מה עד שקיבלו כולם את תוקפו של המטבע כשער חליפין מפוקח ומגובה על ידי השלטון. ניתן להסיק כי הרעיון של מטבעות בעלי סטנדרט אחיד וזהה היה בגדר מהפכה רעיונית שדרשה זמן עיכול.

לסיכום, אלו הם שלבי התפתחות המסחר במתכת הכסף:

• במהלך תקופת הברונזה חתיכות תכשיטים נאספו לצרורות ואוחסנו לרוב בארמונות ובמקדשים.
• בתקופת הברזל I נעשה הכסף פרטי ולא מפוקח, ומהילת הכסף הייתה לדרך המלך.
• בתקופת הברזל II הפסיקה מהילת הכסף וכן השימוש בצרורות עם המעבר לשימוש בבצעי הכסף.
• בתקופה הפרסית נכנסו המטבעות לשוק וחדל השימוש בבצעי כסף כאמצעי תשלום.

בכוח הממצאים הארכיאולוגיים להפיח חיים בסיפורי המקרא. בסיפור אברהם ועפרון שאיתנו פתחנו נעשה, כזכור, שימוש בארבע מאות שקל כסף "עֹבֵר לַסֹּחֵר". אולי את הביטוי הזה אפשר להבין מילולית – מדובר בכסף שכבר "עָבַר לסוחר", כלומר נשקל בזהירות באמצעות פיסות קטנות של בצעי כסף למשקל מדויק, ונבצע על מנת להעריך את שוויו.

כמה יקרה הייתה המכפלה?

ככל הידוע לנו 400 שקלים היו מחיר אפשרי/ריאלי בעסקאות נדל"ן באוגרית בסוף תקופה הברונזה (Steiglitz 1979), למרות שאיננו יכולים להעריך אם היה זה מחיר הגון עבור הנחלה הספציפית שהוצעה. כמות כזו של שקלים שוקלת כארבעה וחצי קילוגרמים (משקל השקל ביהודה היה כ-11.33 גרם).

על פי מסמכים שנמצאו באוגרית, 400 שקלים לא היו מחיר שערורייתי עבור נחלה, אך בהחלט לא מחיר זול.^[10] ננסה לתרגם זאת לימינו: אם נניח שחצי גרם כסף היה שווה ערך למשכורת יומית של פועל. שכר המינימום בישראל עומד על 244₪ ליום, ועל כן מחיר הנחלה היה 2,100,000₪ בערך – יקר אך נסבל עבור אדם אמיד כמו אברהם, ובפראפרזה על דברי עפרון: "מה הם שני מיליון שקל ועוד קצת בין חברים?"